תולדות המקובל האלקי הגאון הקדוש מארי חיים סנואני זתל"א

מתוך העלון המופלא "ירושתינו"

(לא מוגה)

רבנו נולד בט' בתשרי ה'תרנ"ח, זמן קצר לפני כניסת היום הקדוש, היה בכור לאביו הרב המקובל והחסיד מארי יחיא סנואני זי"ע ולאמו מרת ימאן.

בית אביו היה בעיירה סנואן אשר בנפת חוגריה הסמוכה לשרעב. רבנו היה שביעי בשושלת משפחת 'בִּיַדה' המיוחסת, אשר שבעה דורות הוא ואבותיו הק' היו מנהיגים ותלמידי חכמים מופלגים. אביו של רבנו נסתלק ביום ח"י תמוז תש"ד, במיתת נשיקה על יד ההיכל בביהכנ"ס בעת נפילת אפים, ומנו"כ בעיירה סנואן.

כשמן תורק שמו הלך שמו לפניו בעיירת מולדתו סנואן, ובעודו צעיר לימים קבל סמיכה לרבנות ממו"ר אביו רבי יחיא סנואני. אחר שביקש הסכמה מהוריו, גלה למרכזי תורה לישיבות הק' שבעיירות 'גַּבּל צבר' ו'קרית אלמועציירה' בהן הדהד קול התורה יומם ולילה. רבנו יצק מים על ידי הרב החסיד הק' המקובל האלד'י רבי שלמה אלטביב זיע"א מ'גבל צבר', ומהרב החסיד הק' המקובל האלד'י רבי דוד יעיש חדאד זיע"א מ'קרית אלמועציירה'. אל שני המאורות הגדולים הללו הגיעו טובי הבחורים המלאים בתוי"ש ולבם פתוח כפתחו של אולם. על תוקף עזוז נוראות קדושתם של רבותיו אלו כבר הועלה על הכתב בספר הנפלא 'דרך צדיקים' פרק ג' וד'.

רבנו עלה ונתעלה כשהוא חוסה בצל כנפי רבותיו הק', בעדודם והדרכתם הזדכך רבנו בתכלית הזיכוך וקידש עצמו בקדושה יתירה. תהלתו נודעה בשערים ושמו הוזכר בהערצה רבה בקרב רבותיו וחבריו, אשר כינוהו 'סיני ועוקר הרים', בשל בקיאותו ועמקותו. כבר בהיותו עלם צעיר כבן שבע עשרה שנה הוסמך בעטרת חכמים ע"י רבו הק' רבי שלמה טביב זי"ע, להיות רב ומו"ץ שו"ב ומוהל מקדש ומגרש ומורה הוראה בכל ד' חלקי שו"ע. לאחר שהוסמך להוראה הכניסו רבו שאהבו כבנו יחידו אל הקודש פנימה, אל תורת הח"ן. בתקופת שהותו בכפר המקובלים 'מועציירה' זכה והתוודע להרה"ק רבי יְעִישׁ קורין בעל 'מחמדי שמים', ומפיו גם קיבל הרבה בלימוד הקבלה. היה מסגף עצמו על פרוסת לחם וביצה, מבוקר עד בוקר. בזמן שהגה בספר הק' 'עץ חיים' לא היה מבחין בין יום ללילה, ומרוב דביקות וחשקות התורה לא היה מרגיש היכן הוא נמצא.

אחר הסתלקות רבותיו אלו בשנת תרע"ט, נשאו זקני העדה עיניהם אל רבנו אף שהיה צעיר לימים, שיצא ויבוא לפניהם וינהיג את העדה כראב"ד נפת חוגריה. בתחילה רבנו נחבא אל הכלים והשתמט מההנהגה, אך לאחר פניות רבות שהלכו וגברו, משלא יכול היה לסרב לזקני העדה הסכים ונעתר לבקשתם. ובשנת תרפ"א בהיותו בן כ"ג בלבד, ישב רבנו על כס הרבנות כראש בי"ד בסנואן וסביבותיה, בני חמד והעיירות הסמוכות לה, בני עבס, חרף אל היגה, דאמגי, מועציירה, מורבעה וסביבותיה.

רבנו לקח תחת אחריותו את כל ענייני הפיקוח בכל שטחי הדת, ואחר הליכותיהם של כל המשמשים בקודש, מהמלמדי דרדקי ועד השו"ב והמוהלים, תיקן את הטעון תיקון, והעמיד מכוני הדת על תילה, והפיח רוח חיים של עבודת ה' אף בקרב יהודי הכפרים המרוחקים והמבודדים בין אוכלסיית מוסלמים רבים. הכל צייתו וקיבלו דבריו ופסקיו ללא עוררין.

רבנו עמד כצור החלמיש נגד פורצי גדר, נלחם בהם עד חרמה, והענישם כיאות להם. קנס בקנס כספי בתוספת תוכחה חמורה לאשה שנודע לו שפרצה מעט את גדרי הצניעות, או כשהעידו בפניו על יהודי פלוני שאינו שומר שבת כהלכה. העידו תלמידי רבנו שחרדת אלד'ים היתה נופלת על החוטאים בבואם בד' אמותיו, בהרגישם כי איש אלד'ים קדוש עומד לפניהם, ומיד נכנעו לפניו. גם בעוברו ברחוב כשפניו מכוסות בטליתו היו העוברים ושבים פונים לצדדים ומפנים הדרך בשבילו בהביטם בו ביראת כבוד כעל מלאך ה' שזיו השכינה חופף על ראשו.

כל ימות השבוע היו קודש אצל רבנו, אך יום השבת היה ק"ק. רבנו היה נוהג ללמוד ברציפות מחצות יום ששי עד חצות של מוצש"ק במשך כ-36 שעות, ללא מנוחה כלל.

בין כתביו של רבנו חיים נמצאת עדות אישית שלו בקשר לגט שנעשה שלא כדין, והוא בן כ"ד בלבד, וכדי לתקן המעוות הרעיש רבנו עולמות וזה לשון קדשו, "ויהי בשנת התרפ"ב, בהזדמני לאחת העיירות ממקומות מושבי ישראל, והנה קול שמועה באה באזני, מה שעשו ב' אנשים בגט א' שסדרוהו ועשו בו דברים שאין הדין סוברם, ויהי בראותם כי הדבר הולך וסוער עליהם במה שעשו, והוכחנו אותם לאהדורי עובדא ולא קבילו עלייהו, ואז עטית"י מעט"ה ואמשוך בקסת לתומי וארעיש העולם במכתבי שאלות לראות היעמדו דבריהם, ובסוף המכתבים נזכרתי מאיש אחד חכם ורב, שמו ידוע אצלי מהר"ר רצון בהר"ר עמרם, ואבוא עד מקום שאלה לרב הנז', ולאהבת השאלות והתשובות אביאם בכאן...", עכ"ל.

מעשה היה שפסק דין מסויים של רבנו לא ערב לחיכם של בעלי הדין ובראותם כי כל הארץ גועשת ורועשת עליהם, חרשו מזימות און בליבם והעלילו עלילת שוא אל הקאדי ומושל המחוז. המושל הזמין אותו לדין, ואחר שהבחין בצדקת רבנו שלחו בכבוד אל ביתו, ואת התובעים השליך לבית הכלא. אמנם אחר זמן קצר חזר רבנו והשתדל עבורם ולצורך השחרור גייס גם את נשיא הקהל שנתן ערבות אישית עבורם. כשיצאו מהמאסר קיימו וקיבלו עליהם את פסק הדין של רבנו. הפרשה התפרסמה מאד, ובראות כולם את תקיפותו הגדולה ואת רחמנות וטוב לבו לכל בר ישראל, הכניעו עצמם למרותו וצייתו לדבריו כמשה מפי הגבורה.

כשהגיעה השמועה לעיר צנעא על גדלותו ומנהיגותו של רבנו על אף גילו הצעיר, שלח הראב"ד מהר"י יצחק הלוי זי"ע את שליח הבי"ד הגאון מארי יחיא נחום זי"ע לתהות על קנקנו. מהרי"ן כנס אסיפה רבתי שנמשכה מספר ימים ובה השתתפו רבנו ורבני המחוז. באסיפה עמד רבנו בכור המבחן שהתרחב בכל מקצועות התורה, והתפרסם הדבר לשם ולתהלה כשהתקבלה גושפנקא לרבנותו מגדולי וחכמי הדור. מאז אותה בחינה, כל זמן שהזדמן לרבנים ותלמידי חכמים מרחבי תימן לעלות להשתטח על ציון קבר האר"ש שבזי זי"ע הטמון סמוך לעיר 'תעיז', סרו גם למעונו של רבנו שהיה בסנואן הסמוכה לתעיז. שנים אח"כ כאשר פקד מהרי"ן שוב את המחוז לבדוק השובי"ם ושאר המשרתים בקודש, כאשר נודע לו כי פלוני נסמך ע"י רבנו, משך ידיו ואמר, "פלוני זה אין צריך בדיקה, כך שנינו 'אין בודקין מן המזבח ולמעלה'...".

בין השנים תרפ"א – תש"ב, ניהל רבנו את עדתו ברמה, בנוסף היה נוטל מקל הנדודים ועובר בין עיירות וכפרי המחוז ומעורר את כלל ישראל לעבודת ה' ועמל תורה, היה מתקן את גדרי הדת ומחזק את בדקי היהדות. סיפר הרב חיים תעיזי שמוצאו מהכפר 'בני יוסף', כי זוכר הוא מאז היותו נער את רבנו שנהג מידי בוקר קודם תפילת שחרית לומר בקול מרעיד לבבות את הפיוט שחיבר 'נפשי נפשי מה ליך הומיה...'. קולו הנעים של רבנו פלח כחץ בלבבות ועורר את השומעים לתשובה שלימה ואמיתית.

מקרים רבים היו שאף נתקדש שם שמים על ידו לעיני גויי הארץ, אשר גם הם באו ושיחרו אל פתחו. גם נודעו מקרים יחידים של גוים שהצרו את רגליו או זלזלו במעשיו, וקב"ה תבע יקריה, ולא השלימו שנתם.

כל זמן שכוחו היה במתניו נהג כמנהג שמואל הנביא, לסבוב בין הכפרים והעיירות ולפקח על צאן מרעיתו, אך משהגיע לשנת ה-ארבעים לחייו הלכו ותכפו יסוריו ומכאוביו ובפרט חולי השבר אשר הכריעו ולא יכול היה להתמיד בעבודת הק' – לסבוב בערי ישראל, החליט רבנו כי הגיעה שעת הכושר לחונן עפר ארה"ק.

בשנת תש"ב יצא רבנו מסנואן ונפרד מצאן מרעיתו, אמנם אך ורק בשנת תש"ט הגיע לארה"ק. לאחר מסע ייסורים גדול הגיע רבנו לעיר 'עדן', ושם למרות שהסתיר עצמו נודע והתגלה לחכמי העיר, ובראשם מ"ו סאלם יעקב מנחם זלה"ה ורבי יחיא אברהם זלה"ה. רבנו נתמנה שם כחבר בי"ד עדן, והיה שקוע רובו ככולו בבעיות אישות שנגרמו לרוב מחמת ריבוי הפליטים שהגיעו מכל רחבי תימן לעדן.

בתקופה זו הורע מצבו הגופני וגברה חולשתו מחמת השבר שהיסב לו כאבים עצומים. למרות שחילוהו רבים שיסכים לעשות ניתוח כדי לעשות קץ למכאוביו, הסתפק רבנו בכך, אך אחר שראה שהציונים מונעים מהזקנים החולים ובעלי המומים להכנס לשערי ארה"ק, החליט להסכים לעשות הניתוח שהיה כרוך בסכנת נפשות עבורו. רבנו שהיה דל ורזה מחמת סיגופיו ותעניותיו נחלש עתה שבעתיים עד כדי כך שלא יכול היה לעמוד על רגליו. בא' ממכתביו כתב בזה"ל "...ונחלש כוחי כל כך שאיני יכול לישא שום דבר, גם זאת כי עמידה אפילו שיעור חצי שעה איני יכול לעמוד. נוסף על זה אפילו ריבוי הדבור קשה עלי, ואפילו ישיבה שעה אחת גמורה לא אוכל לישב, כי בזאת ארגיש כאב בשיפולי בטני לא אליכם". גם בעת הזאת שהיה רבנו מרותק למיטת חוליו המשיך לעסוק בעניני הציבור והחכים בדעת את חברי הבי"ד, עד שמהרה התקיים בו 'וקוי ה' יחליפו כח', זכה והתגבר על חולשתו ולשוב כארי לעבודת הק'.

בסביבות שנת תש"ו עבר רבנו מעדן למחנה 'חאשד' שהוקם בצורה ארעית לקלוט בו את כל אלו החפצים לעלות לארה"ק. במחנה זה שהה רבנו ומשפחתו יחד עם עוד כארבעת אלפים יהודים. רבנו עבר במחנה זה תלאות וזוועות נוראיות, וכבר שם נתגלה לו הדק היטב, פניהם האמיתיות של ראשי השלטון הציוני בארה"ק. כאשר הוא ועוד רבנים ששהו שם סבלו ממנהלת המחנה הציונית ד"ר אולגה ימ"ש, שאף העיזה וזרקה אותם לבית הכלא לחודש ימים, והגדילה לעשות באיומיה לחרוץ עליהם גזירת גירוש מחוץ למחנה לתוך תימן. אמנם בס"ד לא עלה בידה, ורוב הרבנים וביניהם רבנו חזרו למחנה, אך ורק בתנאי השפלה שכפתה עליהם, רח"ל.

לאחר זמן שניתנו כל האישורים נכנס רבנו לארה"ק, וגם כאן ראה כי הזוועות נשנות במחנות העולים, כיצד יהודים צריכים להיאבק עד מות על קיום היהדות. מאז, גמלה בליבו החלטה לא לקבל על כתפיו שום סמכות רבנית רשמית שכפופה אפי' במשהו תחת השלטון הציוני.

לאחר שהות זמנית במחנה 'עתלית' עבר רבנו ליישוב 'יהוד'. רבנו נתקבל בשמחה ע"י התושבים שברובם היו יוצאי מחוזו שבתימן, וחלקם אף זכו ללמוד תורה מפיו. רבים לחצו עליו לקבל את עול הרבנות 'רבנות מטעם', ביניהם 'ראש המועצה המקומית', ואף הר' ראשי אונטרמן הגיע אליו ושידלו, אך כל הבקשות נדחו על הסף. עד כדי כך שאף ראש ממשלתם הראשון ב"ג ימ"ש הגיע אל רבנו פעמיים כדי לפגשו ולצוד אותו ע"י מינוי ברבנות הראשית תחת מעטה כסף וזהב ככל אשר תשאל נפשו. בפעם הראשונה סירב להיפגש עמו. אמנם בפעם השנית נפגש עמו, אך רבנו הטיח בו דברים, וקיים בו 'ענה כסיל כאיולתו', ואותו רשע חזר מאוכזב מהפגישה עמו.

רבנו היה רגיל ומפורסם עוד בתימן בכתיבת קמיעות שהועילו לרבים לישועה ורפואה, אך בארה"ק נמנע מזה, ולשואליו אמר, שאביו הק' רבי יחיא נע"ג נגלה אליו בחלום וציוהו לבל ימשיך בכתיבת קמיעים בארה"ק. אף בלא זה רבנו המשיך לפעול ישועות רבות בזכות ברכותיו שלא שבו ריקם.

בשנת תשי"ט נלב"ע אשת רבנו והוא אז כבן ס' שנה. בפרק זמן זה החליט רבנו לנתק עצמו מהויות העולם לגמרי. הסתגר בביתו וכמעט שלא יצא מד' אמותיו, פרש לחלוטין מכל הסובב אותו ועמל הרבה כדי שאותם אנשים שהיכירוהו מימי חרפו בתימן גם הם ישכחוהו... ואכן רבנו הצליח להסוות עצמו עד שכל רואיו ומכריו לא הכירוהו ותמהו 'הזהו מארי חיים'? גם כאשר נשאלו אודותיו, לא הסתירו כלל את הנהגתו התמוהה, ומנעו מאנשים לגשת אליו. במצב זה של התבודדות הצליח רבנו להעפיל מעלה מעלה, למדרגות נשגבות.

רק מספר מצומצם של תלמידים מהמובחרים ביותר המשיכו לבוא אליו בסתר ושאבו ממנו תורה ויראה מלא חפנים. רבנו אהב בכל לבו את הצניעות, וסלד מכל פרסום. אולם משמים רצו אחרת. הדור היה צריך לו ותורתו, ולכן סובבה ההשגחה העליונה שאורו של רבנו יאיר שוב בעולם. וכך הוה עובדא:

המקובל הרב יוסף וולטוך זצ"ל היה בקשרי ידידות עמוקים הצדיק הנסתר ר' משה וינשטוק זצ"ל שהתגורר בשכונת 'בתי ורשה' שבירושלם. אצלו פשט בד"כ את ספקותיו בלימוד הקבלה וביחד המתיקו סוד בענינים העומדים ברומו של עולם. בא' הימים של שנת תשכ"ז כשנכנס הרב וולטוך לבית הרב וינשטוק, ראה על השולחן מכתב המוכן למשלוח. הוא הביט אל המעטפה וראה שהמכתב הוא אל כבוד קדושת המקובל הצדיק כמוהר"ר חיים סנואני שליט"א – בכפר יהוד. הרב וולטוך התרשם מהתוארים הנכבדים ושאל מי הוא זה, ענה לו הרב וינשטוק 'הצדיק רבי חיים סנואני הנו גדול דורנו בקבלה ומסתיר עצמו מאד, ואגלה את אזנך שמהיום והלאה תהיה לך כתובת חדשה לברור ספיקות בלימוד, אצלו תמצא את שתאוה נפשך'. שנה אח"כ הגיע הרב וולטוך לרבנו כדי להציע בפניו קושיא חמורה וסבוכה שניסה לקבל עליה מענה מכמה וכמה מקובלים אך הפריך את כולם, והשתומם לשמוע מפיו תירוץ ברור עפ"י כמה מראה מקומות מצוטטים מספרי קבלה...

בעלייתו לארה"ק צרר רבנו בין מטלטליו הדלים את צרור כתביו אך לא מסרם לדפוס. גם לזולתו לא פירסם רבנו על האוצרות שבידיו, ואף לת"ח שהתיעצו עמו אודות הוצאה לאור של כתבי יד שונים, לא גילה לרוב ענותנותו שברשותו נמצאים כתבים שלא ראו אור. רק לפני הסתלקותו העביר רבנו חלק מחבוריו לא' מתלמידיו ולאחר הסתלקותו נתגלו עוד כתבי יד רבים. רבנו חיבר ח"י חבורים וסימנם 'ח"י מחיים' כלשון רבנו. מקום מקדש, עטרת תפארת, שניהם עה"ת. תורת חכם על נ"ך. כבוד אל ומגיד הרקיע, ביאורים ופי' על הזוה"ק. מתוקים מדבש ונופת צופים, כנ"ל על תיקו"ז. ארזי לבנון, לפי ערכים (כדוג' מדרש תלפיות). אמרות טהורות, פי' על מימרות מהגמ'. גובא דאריותא, דברים נחמדים מכל ספרי הפוסקים וביאורם. קשוטי כלה, ילקוט הלכות אירוסין ונשואין. קרבן מנחה, ביאור רחב לס' מקור חיים על שחיטה ועט"ר. שו"ת, בעיקר על שו"ע אבה"ע. קיצורי דינים, ועליהם ביאורים עם דקדוקי דקדוקים. מצא חיים עם פי' זקן אהרן, ליקוטי דינים ומוסר מזוה"ק. פי' על כל תפילות השנה, עפ"י הסוד. ריח שמניך טובים, חי' בדרך הפרד"ס על התפילה. לקט שכחה ופאה, ליקוטים. פי' למסכת אבות, בדרך פרד"ס. פיוטים ושירים הכוללים מאה ועשרים שירים, ופי' על השירים.

רבנו נלב"ע בז"ך אדר תשל"ט, זתל"א.

קודם הסתלקותו א' מתלמידיו שאלו 'מה יהא עלינו'? השיב לו רבנו,

"אינני עוזב אתכם ולעולם לא אעזבכם, וגם בהיותי בעולם האמת אמשיך כדרכי להתפלל ולבקש רחמים לפני שוכן מעונים, בשביל אלו שיעלו להתפלל על קברי".

זיע"א

מקצת שבחו מתוך אתר החכם היומי  (עם הוספות מטעמנו)

מרן רבנו בעל ה"מקום מקדש", מארי חיים סינואני נולד לאביו מארי יחיא ולאמו מרת ימן בשנת תרנ"ח (1897) בעיירה סינואן בתימן.

למד תורה מפי מארי שלמה טביב ומארי דוד יעיש חדאד. בשנת תרע"ד (1914) הוסמך לרבנות על ידי מארי שלמה טביב, והמשיך בלימודי הקבלה מפי רבו המובהק מארי יעיש מוסא קורין 'מכפר המקובלים'  מועציירה.

בשנת תרע"ה (1915) נשא אישה אך רק בשנת תרפ"א (1931) לאחר מות רבותיו, הסכים לקבל על עצמו משרת רבנות, והחל לשמש כאב בית הדין ורבה של סינואן וסביבותיה.

בשנת תש"א (1941), לאחר בצורת קשה שפקדה את תימן, החל את מסעו עם משפחות נוספות, מסע ארוך ורב תלאות במדבריות תימן, במגמה לעלות לארץ ישראל. הוא הצליח להגיע למחנה הפליטים חאשד, שהוקם ליד העיר עדן בשנת תש"ו (1946). במחנה חאשד שימש נציג יהודי מחוז שרעב, ואף שימש בקודש כחבר בית הדין יחד עם מארי סאלם יעקב מנחם ומארי יחיא אברהם. המחנה נוהל ע"י פעילים ציונים חילוניים, שנשלחו מהארץ.

בשנת תש"ח (1948) פרץ מרד, אותו הובילו רבני העדה, כנגד גסות רוחם וקשיות ליבם של מנהלי המחנה הציונים. רבני העדה ובתוכם מארי חיים סינוואני נמסרו לשלטון הבריטי, נשפטו וסולקו מן המחנה.

בשנת תש"ט (1949) מארי חיים סינואני זכה ועלה לארץ ישראל והתיישב ביהוד. הוא סירב לקבל על עצמו כל משרת רבנות מהטעם שהרבנים כפופים תחת הממשלה הציונית ומשׂרתם אינה עצמאית.

בשנת תשי"ט (1959) מתה עליו אשתו, הוא החל להסתגר בדלת אמותיו, ונפגש רק עם מעט מתלמידיו ובתוכם מארי סעדיה בן אור, מארי מרדכי שרעבי ונכדו מארי עוזי משולם, ושמו יצא כפועל ישועות.             

מרן מארי חיים סינואני נפטר ביום כ"ז אדר תשל"ט (1979) ונטמן בבית העלמין ביהוד.

מרן כתב חיבורים רבים על התורה בדרך הפרד"ס, חלקם יצאו לאור על ידי נכדו: "ארזי לבנון","תורת חכם", וכן יצאו לאור עוד ספרים ע"י הר"ר ישועה סאלם הי"ו: "מקום מקדש", "עטרת תפארת", "זוהר הרקיע", "מגיד הרקיע", "גובא דאריוותא", "קישוטי כלה-אמרות טהורות וקיצורי דינים".

חלקם עדיין נשארו בכתב יד, בתוכם: "לריח שמניך טובים", "מצא חיים", "לקט שכחה ופאה", "קרבן מנחה" ועוד

וכן, מרן ביקש להעתיק לו תפילות ובקשות ונכרכו יחדיו בקונטריס הנקרא "עטרות חיים".

מפעליו וארחותיו מתוך אתר הצדיק שלי (עם הוספות מטעמנו)

אביו: ר' יחיא [זכריה].

אמו: מרת ימאן.

בניו: אברהם ועובדיה.

בנותיו: אורה (צוברי) ויונה.

אחיו: יהודה, ר' שלמה.

אחותו: מרת מזל משולם.

סבא: ר' דוד (מצד אביו).

מוריו: המקובל דוד יעיש חדאד, המקובל שלמה בן יוסף טאביב.

מתלמידיו: המקובל רבי זכריה חומרי, המקובל רבי מרדכי שרעבי, ר' עמרם צוברי.

נולד בט' תשרי ה'תרנ"ח בעיירה סנואן (תימן) למשפחת בידה.

אמו נהגה להניח את עריסתו בסמוך לקיר הבית שמצדו השני היה בית מדרש על מנת שאוזניו יקלטו את דברי התורה, כאשר גדל החל ללמוד תורה עם אביו וניכר בכושר זכרונו המופלא ובמידותיו הנעלות. לאחר שאביו הסמיכו לרבנות למד בישיבה שבעיירה ג'בל צבר ובעיירה מועייצרה, העמיק בלימוד כל ספר חדש שהגיע לישיבה וכתב חידושי תורה בשולי הספרים או על גבי דפים בודדים, סלד מפלפולי סרק והתפלל רבות לזכות לאמיתה של תורה ולהינצל מגאווה. עמל על זיכוך מידותיו, מיעט בשינה ובאכילה, התנזר מתענוגות העולם והסתפק במועט. בגיל 15 החל ללמוד את ספר הזוהר הקדוש ובאחד הלילות גם נגלו אליו בחלום רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר ופירשו מאמר אחד מדבריהם בספר הזוהר.

בגיל 18 נשא אישה ובכדי שיוכל להמשיך לשקוד על לימוד התורה סרב לבקשת מוריו למנותו כחבר בבית הדין. בט"ו טבת ה'תרע"ט נפטר לפתע אחיו – יהודה בהגיעו לגיל 18.

לאחר פטירת מוריו [המקובל דוד יעיש חדאד והמקובל שלמה בן יוסף טאביב] נעתר להפצרות מנהיגי הקהילה ובשנת ה'תרפ"א החל לכהן כראב"ד [ראש אב בית דין] בסנואן וסביבותיה, בני חמד, בני עבס, דאמגי, חרף אל היגה, מועייצרה ומורבעה.

נודע כבקי בכל הש"ס והשולחן ערוך עם כל המפרשים, ספרי ראשונים ואחרונים. ידע בעל פה את סידור הרש"ש ואת ספרי ר' חיים ויטאל ונהג לשנן אותם במחשבתו. השיב לשאלות שהופנו אליו מכל תימן וכתב חידושי תורה.

על אף שסבל מחולי השבר נדד בין הכפרים והעיירות בכדי לעודד ולבדוק את הטעון תיקון בכל ענייני הדת. הזהיר את השוחטים לעיין במקור ההלכות ולא להקל על פי קיצורי דינים וחיבר שיר תוכחה לשוחטים ולבודקים. נלחם עד חרמה בפורצי גדרי הדת ועורר את כל חכמי דורו לפעול ולהשיב את החוטאים מדרכם. השכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו ובעת הצורך נפגש עם המושלים הגויים ושכנע אותם להיטיב את יחסם אל היהודים.

ישן כ– 3 שעות בחצי הראשון של הלילה ופעמים רבות התעורר וביקש מזוגתו להדליק את הנר על מנת שיוכל לכתוב את חידושי התורה שנתגלו לו משמים. כל לילה ערך 'תיקון חצות' ושקד על לימוד התורה. כתב פיוטים בארמית, בעברית ובערבית, קינות על חורבן בית המקדש ושיר תוכחה שנהג לומר כל יום טרם עלות השחר. למרות טלטולי הדרך הקשים נהג לעלות יחף לקברי צדיקים ובמיוחד לקברו של רבי שלום שבזי ולהתפלל להצלחת עם ישראל. ייסד בסינוואן ישיבה ודרש מתלמידיו ללמוד כל סוגיה בעיון רב יחד עם מקורות מהמקרא מהמשנה ומספרי גדולי האחרונים.

התפרסם כבעל רוח הקודש והמונים נהרו לקבל את עצתו וברכתו, היה בקי בחכמת "גורל החול" [המיוחס ליוסף הצדיק ולדניאל איש חמודות] אולם הפסיק לעסוק בחכמה זו לחלוטין וטען שכיום לא כדאי להשתמש בסגולות, כתב קמעים גם לגויים שהתגוררו בתחום שיפוטו וראו בו קדוש הפועל ישועות ופעמים רבות קידש שם שמים ועל אף העוני בביתו לא הסכים לקבל משכורת מקופת הקהילה.

בשנת ה'תש"ב החליט לעלות לארץ ישראל ונסע עם משפחתו ומשפחת אחיו (ר' שלמה) לעדן (תימן), בדרכם נתפסו והוכו על ידי שוטרים שמונו מטעם השלטון הבריטי לעצור את היהודים טרם הגיעם לעדן. זוגתו ובתו הצעירה נלקחו לחקירה ואילו אשת אחיו ושלושת ילדיהם נאלצו לשוב לסינוואן ובדרך הוכו על ידי שודדים וכתוצאה מכך הילדים נפטרו ואשת אחיו הצליחה לשוב לעדן רק כעבור שנתיים. היות ולא קיבל אשרת עליה לארץ ישראל החל ללמוד בישיבת "התורה והמצוה" וכאשר נודעה גדולתו הסכים לבקשת אב"ד – ר' יחיא אברהם ומונה כחבר בבית הדין בעדן. עבר תלאות והתעללויות במחנה חאשד ובי"ג תמוז ה'תש"ח נאסר יחד עם 16 רבנים נוספים והואשם כמנהיג כנופיה אלימה. לאחר מאמצים רבים והשתדלויות שוחרר בי"ח אב ובסוף שנת ה'תש"ח עלה לארץ ישראל.

התגורר עם משפחתו במחנה עתלית וכעבור תקופה קצרה עבר לכפר יהודיה [יהוד]. סרב להפצרות לקבל משרה רבנית הנשלטת על ידי מוסדות השלטון החילוניים, הקדיש את זמנו ללמוד וללמד תורה ולא השתתף בשמחות ואירועים חגיגיים. הסתפק באכילה מועטה ורק לכבוד שבת אכל מעט עוף, בימים מיוחדים נהג לעשן סיגריה תוך עריכת כוונות וייחודים. כל יום שבת לאחר חצות היום נהג ללמוד בספר "באר מים חיים" של ר' חיים מטשרנוביץ'. התנגד לגיוס בנות לצבא וסייע בהקמת בתי כנסת ותלמודי תורה. באהבתו לירושלים קרא לה ב-70 שמות אך מגודל צערו על החורבן ביקר בה רק פעם אחת.

לאחר שרעייתו נפטרה בשנת ה'תשי"ט הסתגר בביתו והתרחק מכל הסובבים. שקד על לימוד תורת הקבלה.

הקפיד ללמוד בכל ספר את הקדמת המחבר ורק לאחר שלמד את הספר שלוש פעמים הכניסו לספרייה בביתו שמנתה אלפי ספרים ועל גביהם נהג לצייר ולרשום כוונות על פי העולמות העליונים בהתאם למעלת המחבר. בחודש תמוז ה'תשכ"ח הגיע לביתו המקובל ר' יוסף וולטוך ולאחר שקיבל תשובה תמציתית ומדויקת לשאלה עמוקה בקבלה החל לפרסמו וצדיקים נסתרים נהרו לביתו.

בתקופת החורף סבל מדלקת פרקים וכאבים בריאה השמאלית ובמשך כ– 20 שנה סבל בתקופת הקיץ ממחלת עור ונאלץ ללבוש בגדים קלים אך אף על פי כן הקפיד כל יום לטבול במקוה וערך תעניות וסיגופים. נודע באהבתו לכל יהודי, תמיד לימד סנגוריה על עם ישראל והתפלל לביטול גזירות מהפרט ומהכלל. סבלו של הזולת מאוד נגע לליבו. נודע כבקי בחכמת כף היד אולם גם כאשר הגיע אליו אדם בפעם הראשונה ידע בהסתכלות בלבד מי הוא ומה עבר עליו בחייו, מה מעשיו ולאיזו ברכה נזקק. בדרך כלל הניח את ידו על עורף המתברך כדי להכניע את המקטרגים שנבראו מעוונות האדם וכאשר ברך את תלמידיו נהג להצמיד את מצחו אל מצחם ולברך. נהג ללמוד ברצף מחצות יום שישי עד חצות של מוצאי שבת בלי לתת שינה לעיניו. כל שבוע נפגש עם אחד מתלמידיו בחנות הספרים "גיטלר" בתל אביב ולמד עמו במשך שעות. כתב פירושים על פי הסוד על כל תפילות השנה עם הכוונות השייכות להם וכן על מסכת אבות. חלק מחיבוריו מסר לאחד מתלמידיו [ורק לאחר פטירתו נתגלו כתבי ידו בכל מקצועות התורה].

בשנת ה'תשל"ז חלה במעיו אולם סרב לעבור צילום רנטגן וניתוח וכעבור יום שוחרר מבית הרפואה. בשנותיו האחרונות סבל ייסורים קשים, שעות ארוכות התפתל מכאבים, בקושי הסכים לאכול מעט ופעמים רבות אמר לתלמידיו "חוששני ביותר לשנת ה'תשל"ט..." בחג סוכות שנת ה'תשל"ט אמר כי עד ראש חודש ניסן יפטר מהעולם ובמהלך החורף אמר לאחד מתלמידיו שנהג להביא לו מידי שנה מצות מהודרות לליל הסדר 'השנה אל תביא לי מצות'.

בחודש אדר אמר "גם בהיותי בעולם האמת אמשיך כדרכי להתפלל ולבקש רחמים לפני שוכן מעונים בשביל אלו שיעלו להתפלל על קברי".

ביום ראשון כ"ו אדר לאחר שמכאוביו גברו הובהל לבית הרפואה "השרון" בפתח תקוה ובערב השיב את נשמתו ליוצרה.

מספריו: אמרות טהורות • ארזי לבנון • ארזי לבנון • גובא דאריוותא • כבוד א-ל מגיד הרקיע: על הזוהר • לקט שכחה ופאה • מצא חיים • מקום מקדש: על התורה • מתוקים מדבש ונופת צופים: על תיקוני הזוהר • עטרת תפארת: על התורה • קיצורי דינים • קרבן מנחה • קשוטי כלה: הלכות נישואין ואירוסין • ריח שמניך טובים: על התפילה • שאלות ותשובות • תורת חכם: על נביאים וכתובים • גובא דאריוותא